זהב כמשטח אור מתוכנן

הזהב בארמון שנברון אינו נועד לבלוט כמתכת יקרה בלבד, אלא מתפקד כמשטח מחזיר אור מחושב. הצבתו נעשתה תוך התחשבות בכיוון החלונות, בזוויות הכניסה של אור טבעי ובשעות היום שבהן נעשה שימוש בחדרים. כך נוצר אפקט משתנה שבו הזהב "מתעורר" או מתעמעם בהתאם לתנועה ולזמן.

העובי הדק של עלי הזהב מאפשר משחק עדין בין ברק למט, במיוחד כאשר הוא מונח על סטוקו בעל טקסטורה משתנה. תוצאה זו מעניקה לחלל תחושת עומק שאינה נובעת מצבע בלבד אלא מאינטראקציה פיזית עם האור. מדובר בתכנון אופטימלי ולא בקישוט אינטואיטיבי.

הזהב שימש גם ככלי לניווט ויזואלי. הוא מסמן מוקדי חשיבות כמו פתחים, מסגרות תקרה ואזורים טקסיים, ומכוון את מבט המבקר מבלי שיחוש בכך במודע.

שכבות סטוקו – מהבסיס ועד הפרט האחרון

עבודות הסטוקו בארמון נבנו בשכבות מדורגות, החל משכבת בסיס מחוספסת וכלה בשכבת גימור עדינה במיוחד. כל שכבה נועדה למטרה שונה: יציבות, נפח, ולאחר מכן דיוק צורני. תהליך זה דרש תזמון מדויק בין ייבוש, פיסול והחלקה.

הפיסול נעשה לעיתים ישירות על הקיר או התקרה, ולעיתים באמצעות תבניות מוכנות שחוברו למשטח. הבחירה בשיטה נקבעה לפי מורכבות האלמנט, גובהו והצורך באחידות. כך נוצר שילוב בין עבודה חופשית לבין סטנדרטיזציה מבוקרת.

הסטוקו אינו רק תבליט – הוא יוצר רצף קצבי. חזרות עדינות, שינויי קנה מידה והפסקות מכוונות יוצרים תחושת תנועה מתמשכת שמחזקת את חוויית המרחב.

צבע מתחת לזהב – מה שלא רואים מיד

מתחת לשכבת הזהב קיימת לעיתים שכבת צבע חמה, לרוב אדמדמה או אוכרית. שכבה זו אינה מקרית – היא משפיעה על גוון ההחזר של הזהב ומעניקה לו עומק ורכות. ללא שכבה זו, הברק היה קר וחד מדי.

הבחירה בצבע הבסיס משתנה מחדר לחדר. בחללים רשמיים נעשה שימוש בגוונים חמים ועשירים, בעוד שבחדרים פרטיים יותר הבסיס בהיר ומאופק. כך נוצר הבדל תחושתי גם כאשר כמות הזהב דומה.

פרט זה מדגים עד כמה העיטור אינו שטחי. גם מה שאינו נראה לעין משפיע באופן ישיר על החוויה החזותית.

מסגרות כעיקרון מארגן

מסגרות סטוקו מוזהבות הן אחד הכלים המרכזיים בארמון לארגון המשטח. הן אינן רק גבול דקורטיבי אלא מערכת היררכית שמגדירה מה עיקר ומה משני. כל מסגרת משתנה בעוביה, בעיטוריה ובכמות הזהב שבה.

המסגרות יוצרות "חלונות פנימיים" בתוך הקיר או התקרה. הן מאפשרות שילוב של ציור, טקסטורה וחומר, מבלי ליצור עומס. השימוש במסגרת חוזר שוב ושוב, אך לעולם אינו זהה לחלוטין.

באמצעות מסגור זה, נוצר דיאלוג בין משטח ריק למשטח מעוטר. הריק אינו חוסר – הוא מרחב נשימה הכרחי.

מוטיבים חוזרים וסטיות מכוונות

לצד חזרתיות סגנונית, קיימות סטיות קטנות ומכוונות בעיטורים. שינוי קל בעלה, עיקום זעיר בקו או הבדל מינורי בעומק התבליט שוברים את האחידות. בכך נמנעת תחושת מכניות.

המוטיבים החוזרים כוללים ענפים, סרטים, צדפים ואלמנטים גאומטריים רכים. הם אינם סמליים בהכרח, אלא משמשים ליצירת קצב והרמוניה. החזרה מייצרת יציבות, והסטייה מייצרת חיים.

גישה זו מעידה על רמת שליטה גבוהה מאוד של האמנים. מדובר ביד אנושית שמודעת לעצמה ואינה נעלמת מאחורי הסדר.